להדפסת דבר התורה לחצו כאן

בימי חורף אלו, כששומעים את המילה 'מעיל', מיד אנו מתכוננים למזג אויר גשום ודואגים לבגד מחמם זה כדי להגן עלינו מפני הקור והגשמים.

לעומת זאת, ברשימת בגדי הכהונה נמצא ה'מעיל' – לא בתפקיד של מגן מפני הצינה, אלא כאחד מבגדי השרד של הכהן הגדול ונחשב כבגד קודש.

במאמרנו זה נלמד קצת על המעיל וחשיבותו בבגדי השרד.

בפרשתנו (ל"ט, כ"ב–כ"ו) התורה מתארת את העשייה של בגדי הכהונה ואילו בפרשת תצווה מוזכר הציווי לעשות את כל הכלים והבגדים. כך התורה מתארת בפרשתנו את הכנת המעיל –

"וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת:(כג) וּפִֽי־הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ:(כד) וַֽיַּעֲשׂוּ֙ עַל־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מָשְׁזָֽר:(כה) וַיַּעֲשׂ֥וּ פַעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָרִמֹּנִ֗ים עַל־שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָרִמֹּנִֽים:(כו) פַּעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה".

ה'אברבנאל' שם לב, שישנם בגדים שבהם העשייה נאמרה בלשון יחיד ויש אחרים שנאמרו בלשון רבים. למשל, באפוד כתוב "ויעש את האפוד" – בלשון יחיד, וכן במעיל כתוב בלשון יחיד "ויעש", ואילו באבני השוהם כתוב בלשון רבים "ויעשו". וזה לשונו של 'אברבנאל' –

"אמנם בכותנת ומצנפת מגבעות ומכנסים ואבנט כתב בכל אחד מהם ויעשו [לשון רבים] וכן נאמר בציץ ויעשו ויכתבו עליו ויתנו עליו. וראוי לתת טעם מה בשינוים האלה".

עונה על כך 'אברבנאל', שהסיבה שבעשייה של חלק מהפריטים שהוזכרו לעיל כתוב לשון יחיד, משום שבצלאל היה מצטרף עם האומנים הפועלים והוא עשה זאת לכבוד אהרון, כדי שהאומנים לא יזלזלו בעשיית בגדיו של אהרון, כי יחשבו שאין בבגדים קדושה כל כך כמו בכלי אוהל מועד, ולזה נאמר באפוד "ויעש" [בלשון יחיד] ובזה רומז לחלקו של בצלאל בעשיית הבגדים.

וכן כל מקום שכתוב בלשון יחיד רומז על כך, שבצלאל היה נוכח בעשייתם, ובמקום שכתוב בלשון רבים הכוונה היא, שמי שהתעסק בכך הם האומנים בלבד. וכך מסכם רבי יצחק דון אברבנאל –

"וככה במעיל אמר בלשון יחיד ויעש את מעיל האפוד כנגד בצלאל ואמר בלשון רבים ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וגו' ויעשו פעמוני זהב טהור ויתנו את הפעמונים כנגד האומנים".

ושואל 'אברבנאל' על הכלל שקבע, שאם כאשר בצלאל היה מעורב נכתב הדבר בלשון יחיד, אזי למה בבגדים הבאים נאמר בלשון רבים למרות שבצלאל היה מעורב בעשיייתם –

"…הכתונת והמצנפת ופארי המגבעות ומכנסי הבד והאבנט נאמר בהם ויעשו כנגד האומנים ולא זכר בהם לשון יחיד מורה על בצלאל"?.

ומשיב –

"לפי שלהיותם בגדים קלים לא נתייחסה עשייתם לבצלאל כמו האפוד והחושן והמעיל" [ועיין עוד בדבריו שמרחיב על כל סוגי הבגדים מדוע השוני שבין אחד לשני].

המעיל היה בגד מפואר, שהיה עשוי באריגה מלאה וכולו צמר צבוע בצבע תכלת יוקרתי ומטרתו הייתה לכבד את הלובש אותו – הכהן הגדול – ולא כהגנה מפני קור או גשמים. את המעיל היה לובש הכהן הגדול ובגד זה שונה מבגדי כהן הדיוט שהם 'רק' נקראו "בגדי קודש" – לעומת המעיל שהם "לכבוד ולתפארת". על המעיל חגר הכהן את האפוד, שהוסיף לכבודו ולהדרו, משום שהיה בגד בולט ביופיו והיה עשוי מחוטי זהב, תכלת ארגמן ותולעת שני ושש.

וזאת יש לדעת, שהדגם הזה של מעיל ואפוד, שהיה נראה מרשים ויפה, השתמשו בו גם בתקופות מאוחרות יותר. למשל, שמואל הנביא כשהיה ילד, אמו עשתה לו מעיל – "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים" (שמואל א' ב', י"ט).

דוד המלך לבש מעיל, ועליו חגר אפוד – "מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים וְעַל דָּוִיד אֵפוֹד בָּד" (דברי הימים א' ט"ו, כ"ז).

לבגדי השרד האלו, שהיו 'לכבוד ולתפארת', היה גם תפקיד לכפר על חטאי הכהן, וזה לשון הגמרא (זבחים פ"ח:) –

"אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרת על גילוי עריות, שנאמר: ועשה להם מכנסי בד [לכסות (את) בשר ערוה]. מצנפת מכפרת על גסי הרוח. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב. חושן מכפר על הדינין, שנא': ועשית חושן משפט. אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: אין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב: והיה על מצח אהרן, ובעזות פנים כתיב: ומצח אשה זונה היה לך".

אם נשים לב, נראה שכל הבגדים מכפרים על אותו חלק בגוף שהבגד מכסה, כגון מכנסיים על 'גילוי עריות', מצנפת שנמצאת בגובה מכפרת על 'גבהות הלב' וכדו'. ברם, מה הקשר בין המעיל שמכפר על 'לשון הרע'?

על כך עונה בגמרא (שם) רבי חנינא, שהקול שמשמיעים הפעמונים רומז על 'לשון הרע', שנעשה בקול הדיבור. אך תשובה זו לכאורה עדיין לא עונה על היחס שבין המעיל עצמו ל'לשון הרע', אלא מה שתפור לו בשוליים, למרות שמטרת הפעמונים בעיקר להשמיע ולהודיע על כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ועוד.

הסבר נפלא כותב רבי אפרים מלונצ'יץ בפרשת תצוה בספרו 'כלי יקר' (כ"ח, ל"א) לקשר בין 'לשון הרע' לבין המעיל, וזאת על פי הפסוק שהמעיל היה עשוי כולו תכלת ויש לכך משמעות, שתכלת זה ים ולים יש גבולות למים שבתוכו וכך צריך שיהיו גבולות לדיבור. וזה לשונו –

"… לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע, על כן היה כולו תכלת, כי תכלת דומה לים ועל ידי התכלת יסתכל בים וממנו יראה וכן יעשה, כי בים נאמר (איוב לח י – יא) 'ואשבור עליו חוקי ואשים בריח ודלתים', ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף וגו'. וכך נתן הקדוש ברוך הוא אל הלשון חומה ובריח כמו שאמרו חז"ל (ערכין טו ב) ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר ומה יתן ומה יוסיף לך שמירה לשון רמיה, כי יצא לחוץ ידבר ישלח חץ שחוט לשונו לכל ארבע רוחות העולם ויעבור בריח ודלתים, והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו, וזהו טעם התכלת שדומה לים כי בהסתכלו בתכלת יהיה נזכר אל הים שדומה לו בצבע וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה".

אם אנחנו מחפשים אביזר במעיל של הכהן, שמבטא בצורה מאוד חזקה את הצורך לשמור על הפה שלא לדבר סרה באחרים, הרי אלו הרימונים שנמצאים בשולי המעיל של הכהן. ואמנם, תפקיד הפעמונים להשמיע קול בהגיעו למקדש, אבל צורתם אומרת את ההיפך, שכדאי לשתוק, שהרי פיותיהם של הרימונים סגורים ולמרות שהאדם יכול להיות מלא במצוות כרימון, אם שומר פיו ולשונו הרי הוא יכול לשמש כדוגמא חיובית לשלמות האדם.

המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הלשון פרק י"א) חושף כדרכו את הקשר הפנימי והעמוק בין דעת חז"ל, שהבגדים בכללותם מכפרים, וביניהם גם המעיל שהוא נושא מאמרנו כמכפר על לשון הרע. המהר"ל מבאר, שהחטאים של האדם הם למעשה המלבוש שלובש החוטא, והנביא קורא להם "בגדים צואים", ובכמה מקומות החטאים נקראים 'מלבוש'. ומאידך גיסא, בתמונת-מראה הפוכה המצוות והמידות הטובות גם הם נחשבים 'מלבוש' לאדם והם למעשה מלבוש של כבוד לאדם, ולכן 'מלבושים' אלו מכפרים על ה'בגדים הצואים' ומסלקים אותם. וזה לשונו של המהר"ל שם בהמשך –

"וכאשר הכהן גדול לובש בגדי קדושה אשר דבר זה הוא סילוק מלבוש החטאים, ובפרט כאשר החטאים הם הפך זה, כי כאשר האדם מתלבש בחטא הזה שמשמיע לשונו בלשון הרע ובזה מתלבש האדם בבגדים הפחותים האלו, וכאשר הכהן הגדול  שהוא כ"ג לכלל ישראל מתלבש במלבוש הקודש שיש בו השמעת קול של קדושה דבר זה הוא כפרת ישראל על לשון הרע,…ולכך המעיל שהיו בו הפעמונים שהוא השמעת קול של קדושה הוא הסרת הבגדים הצואים של לשון הרע".

נחזור לפרשנות של ה'כלי יקר', לסיבה שהמעיל שעשוי כולו תכלת מכפר על לשון הרע. מצאנו בהמשך דבריו היבט נוסף לעובדה שהמעיל עשוי כולו תכלת ולכן הוא מכפר על לשון הרע. אחרי שיתבונן 'בתכלת זה הים', כפי שכתב בפירושו הראשון, יתבונן גם ברקיע שהוא תכלת ויקיש מכך כמה דברים. את יסוד פירושו השני שואב ה'כלי יקר' מדברי ה'ילקוט שמעוני' לפרשת האזינו (רמז תתקמב) –

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם וכו'…ועל ידי שיסתכל בים הדומה לרקיע, יהיה נזכר גם למעשה הרקיע שאינו משנה מדתו וממנו יראה וכן יעשה בקל וחומר. ועל ידי שיסתכל ברקיע הדומה לכסא כבוד, בעיניו יראה מקום חוצבו ויהיה נכסף לחזור ולהתדבק שם כי הנשמה נכספה אל המקום אשר היה שם אוהלה בתחילה…וכאן עיקר הטעם של התכלת ללמוד מן הים לבד כאמור. גם נוכל לומר שיש תועלת גם בהסתכלו בשמים ובכסא כבוד כי בסיבה זו ימעט בדיבור כמו שנאמר (קהלת ה א) כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".

אם עד עכשיו הדגשנו, שצבע המעיל הוא אשר מרמז על כפרת 'לשון הרע', אז מצאנו בדברי רבי משה אלשיך בפירושו בפרשת תצוה, שם מוזכר הציווי של המעיל והוא טוען שגם הפעמון והרימון שנמצאים בשולי המעיל רומזים על חובת השתיקה ומיעוט הדיבור, ואדרבה, שהשתיקה תהיה כפולה מהדיבור, שלזה מרמז הרימון והפעמון. ואלו הם דבריו הקדושים –

"ועשית על שוליו רמני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכם סביב (כ"ח, ל"ג). ועל כל האמור מה יעשה האדם לבל יבא אל המידה הרעה, הלא הוא בלמד עצמו בשתיקה. וגם בהכרחי תהיה שתיקתו כפלים על דבורו. וזה רמזה תורתינו הקדושה באומרה 'ועשית על שוליו רמוני תכלת' וכו' ופעמוני זהב בתוכם. כי הלא יקשה בכתוב, כי הלא כאשר היה פעמון בתוך הרמונים, כך היה רמון בתוך הפעמונים, כי פעמון ורמון היו מסודרים זה אצל זה. אך הוא מוסר אבינו שבשמים ללמדנו דעת, כי אין טוב משתיקה. והוא, כי הפעמון היה כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו (רש"י כאן) כצורת הלשון המקשקשת תוך הפה והזוג ההוא המקשקש הוא המשמיע קולו בבואו אל הקדש. ועל כן הוא משל ורמז הרומז על דבור הפה. והרימונים של תכלת וארגמן ותולעת שני הם כפיות חלולות סתומות אשר לא ישמע קולם, הם רמז אל השתיקות והעדר הדבור. ולימדנו יתברך, שלא נחשוב בלבנו כאילו הרימונים בתוך הפעמונים שתהיה שתיקה אחת בין שני דבורים, כי אם כאילו הפעמון הוא בתוך הרימונים, ללמד כי בין שתי שתיקות נדבר דבור אחד, כי תהיה השתיקה כפלים מהדבור. כי בין שני דברים שישתוק ידבר דבור אחד כפעמון בין שני רימונים. כי לא על חנם נתן הוא יתברך פה אחד לאדם ושתי עיניים אם לא ללמד שחצי מה שיראה בעיניו יגיד, וזה יהיה לו סייג לכלא את הרוח טועים מלפתותו להביע רעות".

וה'אלשיך' מוסיף רמז נוסף, בגלל סוג המתכת שהיא מזהב, שצריך להשמיע את הדברים המועטים בנחת ובשקט, וזה לשונו –

"עוד מוסר שני גם לזה. הלא הוא כי מלבד אשר יהיו דבריו מועטים יהיה בנחת ובקול נמוך ולא בקולי קולות. וזהו אשר צוה ה' יהיה הזוג בענבל המקשקש בתוכו כלשון בתוך הפה שיהיה מזהב כי אין בכל המתכות מה שיעשה ממנו זוג וענבל שיהיה הקשקוש כל כך נמוך כזהב".

ר' מנדלי מווּרְקי, מי שזכה לכינוי "האדמו"ר השותק" ערך מפגשים עם חסידיו בשתיקה מוחלטת. בחצרות החסידיות מקובל עד היום שהמפגש בין הרבי לחסידיו נערך סביב שולחן – "טִיש" (שולחן ביידיש) – ובמפגשים אלה נהוג שהרבי אומר דברי תורה לפני חסידיו. בניגוד למקובל, שלפיו האדמו"רים מדברים דברי תורה ומשוחחים עם הפונים אליהם, ר' מנדל היה נוהג לשתוק, אולם שתיקותיו לא העידו על היעדר תוכן, אלא היו טעונים בציפייה וביראה דרוכה.

פעם אחת ישב רבי מֶנדְל מווּרְקי עם חסידיו כל הלילה ושתקו. איש מבין היושבים לא פצה פיו, ולא נשמע כל קול. כך ישבו החסידים בחרדת קודש לפני רבם. רק לקראת השחר, פתח הרבי את פיו ואמר: "ראוי לו ליהודי שידע, כי 'אחד' פירושו 'אחד'."

ופעם אחרת היו מסובים החסידים בסעודה סביב שולחן הרבי שעות ארוכות, ולא נשמע כל קול, מרוב חרדה ורוממות רוח מפניו. דממה מוחלטת שררה בחדר, עד שניתן היה לשמוע את רחש הזבוב שפרח מן הקיר. כה גדולה הייתה השתיקה. בין היושבים היה גם רבי יצחק יעקב רבּינוֹביץ, מי שהיה לימים הרבי מבּיָאלה.

בתום הסעודה ולאחר שבירכו על המזון, אמר ר' יצחק יעקב לסובבים אותו: "היום ערך הרבי את שולחנו – ה'טִיש' – באופן מיוחד במינו. הוא לימדני ושאל שאלות נוקבות וחודרות אל תוך תוכם של העורקים, עד שאלה איימו להתפקע. אולם אני לא הרפיתי. עניתי לו על כל הדברים שעליהם שאל." והיה הדבר לפלא, שכן שום קול לא נשמע מפיהם של ר' מנדל ור' יצחק יעקב…

(עוד על כוחה של שתיקה במאמרי לפורים משנת תשע"ו)

לסיום, אין צורך להכביר במילים על חשיבות הדיבור והשתיקה, שיהיה מדוד ונכון וכשר, במיוחד בימי מלחמה אלו, שחשוב מאוד שנרבה בזכויות ונשתמש ביכולת הדיבור שטבע בנו הבורא "ויהי האדם לנפש חיה" – 'לרוח ממללא', שנמלא פינו בתפילה ובתחנונים לבורא עולם על הצלחת המלחמה ושיחזרו כולם לשלום כולל החטופים במהרה בימינו אמן.

שבת שלום לכל בית הישיבה ושנזכה לשמוח בחודש אדר ולהרבות תקוה ושמחה וכוחות מימי שמחה אלו, אכי"ר!